החלטה בתיק רע"ב 5663/12

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז שניתן על-ידי כב' השופטים א' טל, סג"נ, ז' כספי ו- ב' ארנון בתיק עת"א 23718-07-12, מיום 19.7.2012. בפסק דינו התקבלה עתירת המשיב ובית המשפט הורה על ביטול החלטת ועדת השחרורים לשחרר את המבקש שחרור מוקדם על תנאי ממאסרו, מיום 9.7.2012.

רקע והליכים

המבקש הורשע, על יסוד הודאותיו, בביצוע עבירות בארבעה תיקים פליליים:

א.        ת.פ. 27754-12-11 - המבקש הורשע בביצוע עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו- 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ובביצוע עבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

ב.        ת.פ. 659/09 - המבקש הורשע בביצוע ארבע עבירות של היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

ג.        ת.פ. 11509-02-11 - המבקש הורשע בביצוע עבירות של שימוש ברכב ללא רשות הבעלים, לפי סעיף 413ג לחוק העונשין; בביצוע עבירות של גרם נזק במזיד, לפי סעיף 412ה לחוק העונשין; בביצוע עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); בביצוע עבירות של נהיגה ללא פוליסת ביטוח, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: פקודת ביטוח רכב מנועי); בביצוע עבירה של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין; בביצוע עבירה של גניבת רכב, לפי סעיף 413ב(ב) לחוק העונשין; ובביצוע עבירה של גרם נזק לרכב במזיד, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין.

ד.        ת.פ. 25085-05-11 - המבקש הורשע בביצוע עבירות של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין; בביצוע עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה; בביצוע עבירה של נהיגה ללא פוליסת ביטוח, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי; בביצוע עבירה של נהיגה ברכב ללא רשיון רכב, לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה; בביצוע עבירה של נהיגה ללא לוחית זיהוי, לפי תקנה 165(ב) לתקנות התעבורה, התשל"א-1960 (להלן: תקנות התעבורה); בביצוע עבירה של אי ציות לתמרור אין כניסה, לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה; ובביצוע עבירה של חוסר זהירות, לפי תקנה 21 לתקנות התעבורה.

בגין עבירות אלו, הושת על המבקש עונש מאסר בפועל למשך 14 חודשים, בניכוי ימי מעצרו; עונשי מאסר על תנאי למשך 10 ו-3 חודשים; פסילה בפועל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך שנתיים; פסילה על תנאי מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 8 חודשים; ופיצוי המתלונן בסך של 2,500 ש"ח.

ביום 4.6.2012, הובא לראשונה עניינו של המבקש בפני ועדת שחרורים, אולם הדיון בוטל, נוכח חזרתו של המבקש מבקשתו לשחרור מוקדם על תנאי.

ביום 9.7.2012, דנה ועדת השחרורים בשנית בעניינו של המבקש, לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי ממאסר), לאחר שהמבקש הביע את רצונו להשתחרר ממאסר ולקחת חלק בתוכנית שיקומית. בתום הדיון, ולאחר שמיעת הצדדים, התקבלה החלטתה של ועדת השחרורים לשחרר את המבקש שחרור מוקדם על תנאי ממאסרו. בהחלטה נאמר, כי קיימות סיבות טובות ורבות להתנגד לשחרורו המוקדם של המבקש, ובכללן, התנהגותו הבעייתית של המבקש בכלא; מעורבותו באירועי אלימות עם אסירים אחרים; וכן תהיות וסימני השאלה המתעוררים מתכנית השיקום הפרטית שהציג. ואולם, נוכח העובדה שמדובר בנער צעיר (כבן 16.5 שנה), עם רקע אישי ומשפחתי בעייתי ביותר, המהווה קורבן לנסיבותיו האישיות, הרי שיש ליתן לו הזדמנות נוספת, במסגרת תכנית השיקום המוצעת.

           לאור האמור, קבעה ועדת השחרורים כי יש לאפשר את שחרורו המוקדם של המבקש במסגרת תכנית השיקום המוצעת ובתנאים מגבילים נוספים.

ביום 10.7.2012, הגיש המשיב עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים נגד החלטתה של ועדת השחרורים. בעתירה נטען, כי נפלו בהחלטת ועדת השחרורים פגמים מהותיים היורדים לשורש העניין, כי היא אינה סבירה באורח קיצוני, ועל כן, מן הראוי לבטלה. המשיב עמד על נתוני המבקש במסגרת מאסרו, ועיקרם: סירובו להיפגש עם נציגי הרשות לשיקום האסיר; העובדה שהמבקש ביצע עבירות משמעתיות רבות הכוללות מעשי אלימות; העובדה שלחובת המבקש מידע מודיעיני שלילי; פליטתו ממרכז החינוך בשל עבירות המשמעתיות שביצע; אי שילוב המבקש בתעסוקה במסגרת מאסרו; סירובו לקבל טיפול תרופתי שהומלץ לו על-ידי גורמים טיפוליים; וכיוצא באלה. עוד טען המשיב, כי עולה מהחלטת ועדת השחרורים כי גם היא סברה שנתוניו השליליים של המבקש מטים את הכף לכיוון דחיית הבקשה, בציינה כי נתוניו האישיים של המבקש מעמידים בספק את סיכוייה של תוכנית השיקום.

           כמו כן נטען, כי לא ראוי לשחרר את המבקש שחרור מוקדם, לאור היותו מסוכן לציבור, בשים לב לעבירות בגינן הוא מרצה את מאסרו; לעבירות המשמעת שעבר במסגרת מאסרו, שעניינן אלימות ותקיפת נערים אחרים בין כותלי הכלא; בשים לב לכך שהמבקש לא עבר כל טיפול משמעותי במהלך מאסרו; וכן לכך ששירות המבחן התרשם כי המבקש אינו לוקח אחריות על מצבו והתנהגותו, הוא חסר תובנה למצבו, וקיים סיכון כי הוא ימשיך לבצע עבירות בעתיד.

           אשר לתכנית השיקום שהתקבלה, טען המשיב, כי גורמי הטיפול בשב"ס התרשמו כי המבקש, בהציגו תכנית שיקום פרטית, בחר בדרך הקלה, והמליצו בפני ועדת השחרורים שלא לאמצה. כמו כן, נטען, כי אין בתוכנית זו כדי לאיין את מסוכנותו של המבקש ובעיקר אין בה כדי לענות על צרכיו ולתרום לשיקומו.

           לאור האמור, נטען על-ידי המשיב, כי החלטת ועדת השחרורים אינה סבירה בעליל ומן הראוי לבטלה.

ביום 19.7.2012, קיים בית המשפט המחוזי מרכז, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, דיון בעתירה, ובסיומו ניתן פסק דין, לפיו התקבלה העתירה. בית המשפט קבע כי על אף שאין להתעלם מגילו הצעיר של המבקש ומנסיבות חייו הקשות, הרי שמסוכנותו, העולה מהמעשים בגינן הוא מרצה את עונשו ומהתנהגותו האלימה במהלך מאסרו, איננה מאפשרת לשחרר אותו על תנאי. אשר לתכנית השיקום הפרטית שהוצעה, נקבע, כי הואיל והמבקש לא עבר כל הליך טיפולי במהלך מאסרו; לאור עמדת גורמי הטיפול בעניינו; פליטתו ממרכז החינוך; ואי שילובו בתעסוקה, הרי שאין לסמוך על כך שהמבקש ישתקם דווקא במהלך תקופת הרישיון הקצרה.

           בית המשפט הוסיף וקבע, כי ועדת השחרורים לא איזנה כראוי בין כלל השיקולים הנדרשים בהחלטתה, שכן לא הוכח כי שחרורו המוקדם של המבקש לא יסכן אחרים וכי יש לו סיכוי לשיקום. על כן, התקבלה העתירה ובוטלה החלטת ועדת השחרורים, לשחרר את המבקש על תנאי.

הבקשה

בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, נטען על-ידו כי בית משפט קמא סטה באורח חמור מן ההלכה הפסוקה, בכך שהתערב, ללא הצדקה ושלא כדין, בשיקול דעתה של ועדת השחרורים. עוד נטען, כי אין זה מתפקידו של בית המשפט להציב את שיקול דעתו שלו במקום שיקול הדעת של הגוף המקצועי, שנגדו מוגשת העתירה המנהלית, אלא במקרים חריגים במיוחד בהם מדובר בחריגה מסמכות, טעות חמורה במלאכת האיזונים, או בהעדרם של שיקולים כבדי משקל. עוד טוען המבקש, כי הוועדה עמדה על כל השיקולים הרלבנטיים, התרשמה ממנו, באורח בלתי אמצעי, והעדיפה לשחרר את המבקש ממאסרו על תנאי, תוך קיום פיקוח הדוק ביותר. זאת, בשים לב להיותו של המבקש נער צעיר בימים, מוכה וחבול בידי הוריו, המנהלים על גבו מאבקים מכוערים, שזה לו מאסרו הראשון. על כן, כך נטען, לא היה כל יסוד להתערבותו של בית משפט קמא בהחלטת הוועדה.